כל מטייל בהודו לא יכול היה לפספס את החזרה בזמן לתחילת המאה הקודמת כאשר צפה ביחס לנשים בחברה ההודית.
לאישה תפקיד של עקרת בית שחייבת לשרת את בעלה ולציית לו. בשפת ההינדי יש כמה דרכי פניה לאדם אחר.
פניה מנומסת, פניה סתמית ופניה נחותה. האישה פונה לבעלה בפניה מנומסת והוא אליה בפניה סתמית.
אפילו בשפה ניתן לחוש בפער המעמדי בין גברים ונשים. בכפרים ניתן לראות שהאישה,
מעבר לעבודות הבית, עובדת עבודות פיזיות קשות בעוד בעלה אחראי לניהול המשק (דבר שהרבה פעמים מתבטא במשחקי קלפים ושתיית צ'אי עם חבריו).
האישה נמכרת על ידי אביה כרכוש (ועל משפחתה לשלם נדוניה בסכום גבוה) ביום חתונתה.
מנהג זה שייך בעיקר לבני הקאסטות הגבוהות וזה בגלל שאישה בבית נחשבת כעוד "פה להאכיל".;
האישה גם עוברת לבית בעלה ומתרחקת ממקום מגוריה וממשפחתה. נושא הנדוניה הוא נושא חשוב בהודו.
משפחות רבות משלמות סכומי עתק עבור נישואי הכלה ונכנסות לצרות כלכליות.
ישנם מקרים רבים בהם הבת הנשואה מאוימת ואף מוכה בעקבות אי תשלום של אביה למשפחת בעלה.
ישנם מקרים רבים שבהן נרצחו נשים שלא שולמה עבורן נדוניה במלואה או שהמשפחה התקשתה במתן התשלומים.
מצב זה מדרדר עוד יותר במצב של אישה בעלת מום. המשפחה של האישה הופכת למשועבדת למשפחת החתן לכל ימי חיה.
ישנן נשים רבות שלא חוזרות לראות את משפתחן לכל חייהן אחרי שהן נישאות. הספרות ההודית מלאה בספרות נשית שמבטאת את הכעס והתסכול של נישואי אישה בהודו.
כמו כן הנישואים בהודו ברוב המכריע של המקרים הם נישואי שידוכים ובהן אין לאישה כל זכות להביע דעה לגבי בעלה לעתיד.
הנדוניה הגבוהה יוצרת מצב של הפלות רבות של תינוקות ממין נקבה.
כבר בחוקי מאנו (ספר חוקים עתיק שמכתיב את הלך הרוח של החברה ההודית ונחשב לאחד ממקורות החשובים לנוהלי החברה) נכתב שעל גבר להתחתן רק עם אישה לא פגומה,
שיש לה את כל איבריה, ששמה נאה, והילוכה יפה, ושזכותו לגרש אותה במידה ולא הביאה לו צאצא ממין זכר או אם היא עקרה.
אישה לעיתים לא יודעת מי הוא בעלה עד יום חתונתה שהרבה פעמים מהווה יום של כניסה לחיי גיהנום ומלווה בבכי רב וכאב.
אישה בהודו היא לא חופשיה. עליה להתלבש בצניעות בלבוש המסתורתי (סארי או צ'ורידאני) לאסף את שיערה תמיד.
אישה לא יכולה לצאת מביתה לאחר רדת החשכה, והיא צפויה לסכנות באם מסתובבת לבדה.
כמו כן הביקורת החברתית כלפי נשים לא מאפשרת לה מרחב מחיה.
המחזור החודשי של האישה נחשב לדבר מזוהם (בעקבות סיפור מהמיתולוגיה בו היא מדממת בגלל אשמה).
האישה נמצאת עקב האשמה המיתולוגית הזו במצב של אי חופש מתמיד, היא אינה יוצאת מגבולות ביתה לזמן ארוך, אין לה זכות להשמיע את דעתה.
בנוסף לכל הדברים הללו לאישה לא כדאי להיות אלמנה בהודו. האלמנה בהודו מנודה מהחברה.
אסור לה להינשא מחדש, אסור לה ללבוש חולצה מתחת לסארי שלה.
ישנם מקרים רבים של אלמנות בהן ילדות (שנישאו בלי ידיעתן בגיל 6 ובעלן מת מסיבה כלשהי בכפר או בעיר אחרת) שהופכות להיות אלמנות ונשלחות לאשרמים בהן חיות אלמנות נוספות,
מורחקות ממשפתחן למשך כל ימי חייהן.
התופעה נפוצה בעיקר בקרב משפחות עניות ש"נפטרות מביתן" כי אין להם כסף להאכיל אותה.
אסור לאלמנות להנות ובגלל זה אסור להן לאכול מאכלים מסויימים כגון ממתקים.
הן מצוות ללבוש בגד לבן ולגלח את ראשן (מנהג זה כבר חלף באופן חלקי וניתן לראותו רק במקומות מסורתיים).
אין להן חופש לבחור חיים אחרים. אם אדם נתקל בהן פיזית ברחוב, הוא "זקוק" להתרחץ, על מנת להיטהר מזוהמתן.
הביטוי הקיצוני ביותר של תופעת האלמנות הוא מנהג הסאטי. מנהג שיצא מחוץ לחוק בהודו (אך עדיין ניתן לשמוע עליו מדי פעם).
במנהג זה כאשר אישה מתאלמנת היא מצטרפת אל בעלה בשריפת גופתו בעודה בחיים.
מנהג זה לקוח מתוך הסיפור המיתולוגי על שיווה ואישתו סאטי (שלימים תקרא פארווטי) שקפצה למותה כאשר אביה שרף את בעלה שיווה.
לאנגלים היה חלק משמעותי בסילוק התופעה מהודו המודרנית.
יחד עם זאת לאישה יש מעמד דואלי במובן זה שהודו בעלת מאפיינים נשיים.
הכוח הנשי שאקטי נתפס ככוח האולטימטיבי שבלעדיו הבריאה אינה אפשרית.
היא תוצר של השילוב בין שיווה לשאקטי. כדי שיהיה קיום הכוח הגברי זקוק לזה הנשי.
גם במיתולוגיה ניתן לראות כי דורגה (האלה של הלחימה) נחשבת לאלה החזקה ביותר בעולם.
פארווטי מנצחת פעמים רבות את שיווה במשחק הקוביה (בפוראנות), מתחפשת ולובשת צורות שונות ומערימה על בעלה.
היא מתחרה עם שיווה על צבירת טפס (חום פנימי) ומנצחת בתחרות מדיטציה.
כמו כן ה"אלה" הנקראת bhagavati היא אחת האלות הנערצות ביותר בדרום הודו.
במיתולוגיה ובספרות העתיקה קיים סוג אחר של אישה מזה שאנו רואים בהודו של היום.
יש הסוברים שהשינוי קרה בגלל כניסת האיסלאם להודו, ויש שסוברים שהחברה פטריאכלית במהותה וכמו הרבה דברים בחברה ההודית פשוט קיבלה ביטוי קיצוני במיוחד.
בכל מקרה, הגורל של האישה ההודית בימינו הוא לא סימפטי במיוחד, אך רואים יותר ויותר חוקים וצעדים לשינוי התפיסה והמצב.
