עד היום יש מטיילים אירופאים רבים שמגיעים להודו בצורה יבשתית כדי לחסוך בכסף וגם בשביל ההרפתקה.

כמו כן חיי הרוח של ההודים, התורות הפילוסופיות כמו הבודהיזם, הסאנקיה יוגה, הג'ייניזם והאדוויטה ודנטה תרמו רבות להמשך ה"רומן" בין הודו ובים ההיפים.
בבסיסן של מרבית התורות הללו עומד העקרון של הסתפקות במועט, התנתקות רצונית מחיי החומר, פרישה מן החברה, אהבת הזולת, אי אלימות, חיי מוסר גבוהים, התעלות הנפש על הניגודים ויצירת הרמוניה ושלוה אצל כל אדם.
כאמור בהודו תורות אלה התפתחו במטרה להבנת העצמי, הבנת מהות החיים והקיום, אך השקפות אלה הולכות בד בבד ומזינות את השקפות ההיפים.

לא פלא שלעיתים קשה להבדיל בין מטיילים היפים ובין סאדוס (אנשי דת הינדים שפרשו מן החברה).
כמו כן העובדה שהודו מאפשרת חופש תנועה רחב, שהות זולה מאוד בחלק מן המקומות, אוכל זמין כמעט בכל מקום, והרבה זמן פנוי, מסתדר היטב עם הגישה ההיפית.

עם אורח החיים של ההיפים שבעקרון רוצים לעבוד מעט, ליצור מוסיקה ואמנות, להירגע ולנוח הרבה.
את ההיפים בהודו תמצאו כמעט בכל יעד תיירותי, וגם ביעדים פחות מתויירים, אבל בעיקר ניתן לפגוש אותם במקומות בהם יש מרכזי דת,
מרכזי מוסיקה ולימוד יוגה ומדיטציה כמו רישיקש, וראנסי או דרמסאלה. ההיפים בחופים בדרך כלל בוחרים חופים מרוחקים יותר, או איזורים אחרים משאר המטיילים.
בדרום הודו תוכלו למצוא את רוב ההיפים בחופי גוקרנה ולא באלו של גואה או קראלה.
כמו כן בהרבה מן המקים הם מטיילים בקבוצות ומתארגנים בצורה זו כדי לישון בטבע, בחוץ ולא בגאסט-האוסים מסודרים.
חלק מההיפים בהודו חיים באשרמים ומאמצים את הדת המקומית ואת התרבות שלהם.

ניתן לפגוש באשרם של "אממא" הנקראת האמא המחבקת (היות והיא מברכת כל אחד על ידי מתן חיבוק)
בדרום קראלה וגם באשרם של הסאי באבא שבאנדרה פרדש או באשרם של רמנה מהרשי שבטאמיל נאדו.

ההיפים שגרים במקומות הללו לא עוזבים את הודו ומקיימים דרך חיים שנקראת בהקטי יוגה (דבקות של האדם באל הפרסונאלי לעיתים על ידי נאמנות להתגלמות שלו בהווה).
בהודו ניתן לפגוש סוגים רבים של מטיילים. ההיפים יחודיים בכך שלרוב הם חוזרים להודו כמעט כל שנה. הם הופכים את המסע להודו לדרך חיים (לפחות לפרק זמן מסוים בחייהם).
 המפגש עם אנשים כאלה הוא מעניין ומפרה היות והרבה פעמים הם ממש חיים בהודו חלק גדול מהזמן, לומדים את השפה והתרבות המקומית ומהווים מקור של ידע למטייל הנורמטיבי.

זוהי תורה הקיימת מזמן האופנישדות (המאה ה15- המאה ה6- לפני הספירה) ומטרתה הבנת העצמי. ואז ועד היום קמו בהודו שיטות רבות ודרכי חיים ופרקטיקות שונות להשגת המטרה הזו.
אחת מהן היא הפרישות הנקראית בסנקריט סאניאסה. האדם פורש מן החברה, מן הסדר החברתי ויוצא אל "היער".
אל חיי בדידות ופרישות במקומות מבודדים כדי לתרגל מדיטציה ושיטות שונות של טפאס (סיגוף עצמי, יצירת חום פנימי המתיך גבולות פנימיים).

בהודו של היום, ניתן לראות אנשים לבושי כתום (בדרך כלל) בכל מקום קדוש הנקראים "סאניאסים" או "באבות" או "סאדוס".
אנשים אלה בחרו מרצון לוותר על חיי הרכוש והחומר בשביל מציאת אמת פנימית גבוהה יותר.

האמונה היא שחיי החומר וההיקשרות למושאים שונים, לרבות נישואין וצאצאים, מסיתה את התודעה מהאמת וממציאת הדרך לאיחוד בין האטמן והבהרמן.
לכן הסאניאסין לא עובד ולא גר בשום מקום, הוא נמנע מכל קשר עם נשים. הוא נודד ברחבי הודו בין המקומות הקדושים,
מתקיים מנדבות עבור האוכל שמועט שהוא צורך, חי חיי צניעות, כאשר בדרך כלל יש לו כלי של מים ושמיכה בלבד.

הוא נוסע בתחבורה הציבורית ללא תשלום והולך מרחקים גדולים ברגלו כשהוא יחף. אותם סגפנים מגיעים לרמות גבוהות של שליטה בגוף ובתודעה.
הם צועדים יחפים בשלג שבהרי ההימאליה, מרימים משא כבד מאוד, הולכים על פחמים, מרימים את היד ללא הפסקה למשך כל החיים.
כל הסיגופים האלה נועדו להתעלות התודעה מעבר לגוף הפיזי ומגבלותיו.
אחת לשלוש שנים מתקיים בצפון הודו פסטיבל ה"קומבמלה" באחת מארבע הערים הקדושות אוג'יין, אלהאבאד, נאסיק והארידוואר הסמוכות לנהרות הקדושים.
בפסטיבל מתכנסים סאדוס מכל רחבי הודו למשך חודש כדי להיטהר מחטאים, להציג את יכולתיהם ולתת ברכות.
הפסטיבל גורר מיליוני מאמינים וסקרנים מרחבי הודו וכן מטיילים שגרים באהלים ובאים לחוות את האווירה המיוחדת.
חשוב להבין שכיום הודו מלאה באותם נוודים ויש הגורסים כי תופעה זו סוחפת אחריה גם הרבה "זיופים".
הרבה מהסאדוס מאמצים לעצמם דרך חיים ללא מחויבות, המסתמכת על נדיבות ליבם של אחרים,
לא מקיימים כלל חיי רוח או פרישות. לעיתים קרובות אותם "fake babas" מסתובבים באיזורים בהם יש אחוז גדול של מטיילים.
למרות זאת חשוב לשמור על ראש ופתוח ואם נתקלים באותם אנשי רוח נדירים מהווים מקור גדול לידע והתבוננות לתוך חיים מופלאים הרחוקים מאוד מהמציאות היומיומית שלנו.

הביטלס פגשו לראשונה את המהרישי בלונדון באוגוסט 1967 והתלמדו בקורס שהוא העביר בנושא המדיטציה.

מבין הארבעה היה זה ג'ורג' האריסון שהוקסם מאישיותו הכובשת של המהרישי, ומן הדרך הספירטואלית המעניינת שהציג.
הם תכננו ללהשתתף בקורס של 10 ימים בווילס, אך המנהל של הלהקה בריאן אפשטיין נפטר במהלך הקורס והם עזבו באמצע.
האריסון טען שאירוע זה הותיר בו סקרנות ורצון להגיע למקום ממנו מגיע הידע והפרקטיקה.  
בזמן הביקור האשרם היה ממוקם באיזור של אשרמים רבים (כך גם עד היום במידת מה) והנוף הקסום של ההמיאליה ונהר הגנגה הזורם למרגלותיו של האשרם היוו מקום מושלם להתנסות.
הביטלס הגיעו בפברואר 1968  ביחד עם מוסיקאים נוספים כמו דונובן (Donoven), מייק לאב (Mike Love), ופול הורן (Paul Horn)   .
בתקופת שהותם באשרם מלבד לימוד המדיטציה כתבו שירים רבים (בעיקר לנון והאריסון ששהו זמן רב יחסית לשניים האחרים).

חלק משירים אלו הוקלטו באלבומים מאוחרים כמו "האלבום הלבן"  White albumו- Abbey Road.
רינגו ומקארתי עזבו קודם, ולנון והאריסון עזבו בסוף אפריל של אותה שנה. השמועות סיפרו שהם הסתכסכו עם המהרישי בנוגע לתשלומים והתנהגות בלתי הולמת מצידם.
האריסון התנצל על הדרך בה התייחס ליוגי מהרישי בשמו ובשם ג'ון לנון.
ניתן לומר שהחשיבות העיקרית של הביקור של חברי להקת הביטלס בהודו היא בכך שהם הביאו את הרעיונות הספירטואלים של הדת ההינדית לתפוצה רחבה בקרב המערב.
מלבד להשפעות המוסיקליות (האריסון למד לנגן על סיטאר על ידי ראווי שנקר, מגדולי נגני הסיטאר ההודים עד היום) ולהכרות של המערב עם המוסיקה ההודית וכליה, הביאו הביטלס מודעות למדיטציה הטרנסדנטלית בקרב מדינות המערב, אך יותר מכך, הם הביאו להתעניינות סוחפת מאז ועד היום של מטיילים, הוגי דעות, חוקי דת ואנשי רוח בתרבות הפילוסופית רוחנית של הודו.
לפני הביקור של הביטלס, הרבה מן הרעיונות של הודו, נתפסו בקרב המערב, כאמונה פולטאיסטית מיושנת ומצועצעת.
הם לא נלקחו ברצינות על ידי פילוסופיים מערביים. המודעות לעומק ולרבדים השונים התאפשר בזכות הפופולאריות של חברי להקת הביטלס, בזכות הגישה  שלהם לקהל הרחב המושפע מהם.
ניתן לומר שזו היתה פתיחה של דלת עבור הרעיונות האלה לחדור לעומק לחברה המודרנית המערבית.
חשוב לציין שהחשיפה לרעיונות האלה היתה קיימת כבר קודם לכן בעיקר על ידי דמויות כמו מהטמה גנדהי, סוומאי ויוקננדה, קרישנמורטי ועוד,
אך הם נגעו בקהל מצומצם יחסית ובוודאי לא חדרו עמוק לדור הצעיר. הביטלס שדגלו ברעיונות "היפיים" של אחווה, שלום ויצירת אחווה והרמוניה,
הצליחו לעשות את הקשר המיוחד שבין ההשקפות האלה ובין הפרטיקה ההודית של היוגה והמדיטציה ובכך תרמו רבות להפצה שלה.
עד היום מבקרים רבים הולכים להתרשם מהאשרם בו התארחו חברי הביטלס בשהותם בהודו,
שנמצא היום נטוש ורואים את תאי המדיטציה העגולים העשויים אבן ואת הנוף את הגנגה, ממש כמו שהיה לפני 45 שנה

המושג של דהרמה: הרעיון שעל פיו ישנו חוק אוניברסאלי שמטווה את דרך החיים הראויה.
פגיעה בסדר החברתי היא פגיעה בסדר הקוסמי ועל כל אדם להכיר בדהרמה שלו ולחיות על פיה.
מושג חשוב נוסף (מעט מאוחר יותר מהתקופה של האופנישד) הוא מוקשה: שחרור של האדם מהסבל הכרוך במעגל הסמסרה (מעגל הלידה והמוות)
באמצעות הבנת העצמי האידיווידואל הישותי של כל אדם.
השפה שבה כתובים הכתבים ההודים הקלאסים היא שפת הסנסקריט (מילולית: עשוי היטב) שעל פי האמונה בהודו צליליה קדושים והם הדבר הראשון שנכח בבריאה.
הודות והאופנישדות נכתבו בסנקריט לאחר שהועברו בעל פה, על ידי זימרה, במשך מאות שנים.
הידע של הודות נקרא שרוטי (הדבר הנשמע) והכתבים המאוחרים יותר (כגון השאסטרה והפוראנות) נקראות סמירטי (הדבר שנזכר).
בגלל מעמדן של הודות הן נחשבות לידע שהגיע ממקור על אנושי.
בכתבים ההודים נוכח יסוד חזק פולוטאיסטי והם כוללים תיאולוגיה, פילוסופיה, מיתולוגיה, טקסים ופולחנים וכן פרקטיקות רוחניות.
הטקסטים המרכזיים מלבד הודות והאופנישדות הם המהבהרטה, הראמיאנה, היוגה סוטרה, הפוראנות,
האגמות והטקטס החשוב ביותר הוא אפיזודה מתוך המהבהרטה הנקרא בגהווד גיטא ובמובן מסוים נחשב ל"תנ"ך" של ההינדים ומהווה עד היום מקור למידע והצצה לתוך העולם של דת ההינדו.
מרבית התפיסות והתיאוריות השונות הכלולות בהינדואיזם מקבלות את הודות כבסיס האמונה שלהן.
בכל זאת קיימת חלוקה של ההינדואיזם לשש אסכולות הנקראות Shat-darshnas הכוללות את הסאנקיה, נייאנה, יוגה, ואייששיקה, מימנסה וודנטה.
הדת כפי שהיא נראית היום בהודו, בגלל המאפיין הפלורליסטי שלה מאופיינת באלמנט בולט של דבקות והערצה של אלים (בעיקר של שיווה ושל וישנו שנתפסים כזרמים עצמאיים בהינדואיזם)
הנקרא בסנסקריט בהקטי. מעבר זה נוצר במאה ה- 6-7 לספירה והתחיל בדרום הודו ככל הנראה בטאמיל נאדו.
בעקבות תופעה זו ניתן לראות מיליוני פילגרמים (עולי רגל) שנוהרים למקדשים החשובים לקבל ברכה מהאלים (בדמות פסלים),
המכינים את עצמם בצומות ארוכים, התנזרות ממאכלים מסוימים והיטהרות פיזית ורוחנית כאחד לקראת הביקור במקדש.
ההינדואיזם כולל בחובו טקסים, עליה לרגל למקדשים, הערצה של אלילים, מוסיקה, אומנות, שירה מפותחת, ריקוד, פילוסופיית חיים עמוקה,
נזירים, יוגיים, סאניאסים, חתונות, שריפת גופות, השקפות מעורבות של חיים. מה שמייחד את הדת הזו ובכך גם את הודו עצמה, זה החופש היחסי, מגוון האפשריות להכיר ולהבין מי הוא אלהים.
אין דרך אחת נכונה עבור כולם. מתוך ההבנה הזו, צמחה תרבות סובלנית ועשירה של צורות חיים שונות המקבלות זו את זו וחיות זו לצד זו בהרמוניה.

"מהטמה גנדי מוהנדס קרמצ'נד גנדי" מדינאי,פילוסוף ויוגי של הניאו-הינדואיזם .
נולד ב 1869 במדינת גוג'אראט שבהודו, היה מנהיג פוליטי מדיני ורוחני שהוביל את הודו לעצמאות במאבק בלתי אלים כנגד האימפריה הבריטית.

גנדי נקרא בפי ההודים "באפו" כלמור אבא, ומכונה בעולם "מהאטמה"-; כלומר הנפש הגדולה.
הוא נחשב אבי האומה ההודית, למרות שלא זכה לראות את הודו השלמה מוקמת בחייו היות והוא נרצח בידי מתנקש בשנת 1948.
גנדי אחז בהשקפת חיים שיוויונית ובלתי אלימה. הוא ראה את ההפרדה בין הינדים לפקסטנים כחלוקה שנעשתה על ידי הבריטים.
הוא נאבק למען הפסקת מערך הקאסטות בהודו וחתר לשיוויון בין עמי העולם.
הוא התחתן בגיל 13 עם קסטורביי בנישואי שידוכים. בגיל 18 הוא נסע ללונדון ללמוד משפטים, והרגיש היטב את הזרות שבלהיות הודי באנגליה.
הוא מנסה לאמץ מנהגים אנגליים ונחשף לראשונה לבגהווד-גיטא (אחד הכתבים החשובים ביותר להינדים). הוא קרא אותו באנגלית, והתחיל ללמוד סנסקריט.

גנדי סיים את לימודי המשפטים בגיל 21 ושב מיד להודו.
אמו נפטרה בהיעדרו, והוא ניסה להקים משרד בשובו שנחל כשלון חרוץ, כמו כל נסיון נוסף שלו להצליח בתחום המשפטי, לבסוף החל לעבוד כעוזר לעורך דין ביוהנסבורג, שם חל מפנה חשוב בחייו.

הוא הגיע לשם עם מלוא מנהגיו האנגליים וכבר ברכבת מנסה הכרטיסן להעביר אותו מהמחלקה הראשונה לשנייה בגלל מוצאו.
גנדי סירב ולבסוף נזרק באלימות מהרכבת, גנדי נוכח לראשונה בהבדלי המעמדות ובנחיתות של ההודים וילידים אחרים לעומת הקולוניאליסטים.

הוא מבלה כ-20 שנה בדרום אפריקה ושם מתחיל לחדד את השקפת העולם השיוויונית.
גנדי האמין בשני ערכים מרכזיים שעיצבו את תפיסת עולמו ואת ההשקפתו הפוליטית מדינית, וכמובן את דרך חייו: אהימסא – אי אלימות ואי רצון לפגיעה.
גנדי האמין שפגיעה מתחילה בתודעה, במחשבה ובשינוי הרצון הפנימי.
המושג אהימסא, קיים עוד קודם לכן מוכר בפילוסופיה הג'יאנית ובפילוסופיה של היוגה סוטרה.
גנדי סבר כי סביב האדם המרוכז בפרקטיקה של אהימסה פוסקת כל אלימות. הוא השווה את הפעולה האלימה לחומר רדיואקטיבי המשפיע על הסביבה מעצם היותו שם.
גנדי חידש ועשה שימוש פרקטי אקטיבי באהימסא בכל המישורים של חייו וזאת בניגוד ליוגים הפרושים שעבורם ביצוע האהימסה מעוגן בפרישות והתרחקות מ"הבלי העולם" ומענייני הציוויליזציה.
גנדי טען שהאהימסא היא הכלי הפוליטי החזק ביותר, וכינה אותה "נשק".; לדבריו היא יעילה ואפקטיבית הרבה יותר מהתנגדות אלימה.
הוא האמין כי על כל מעשה התנגדות להיות בעל אופי אזרחי לא תוקפני, במטרה להקשות על המשך הפעלת הכוח. גנדי העיד על דרך האהיסמא כהליכה על חבל דק המצריכה ריכוז בלתי פוסק, ועלולה לדרוש סבל ממושך ופיתוח סבלנות אין קץ.

עם זאת טען כי כאשר אימץ פרקטיקה זו לעולם לא נכשל. ואכן לא התפשר על עקרון זה אפילו במחיר חייו וחיי משפחתו.
העקרון השני הוא הסטייגרהא, אחיזה באמת- על פי עקרון זה האדם הוא טוב ושוחר שלום מיסודו, ועליו לדבוק בצו ליבו זה, כל ציות לחוק הנוגד את פנימיותו, פוגע בחירותו.
לטענתו אדם חי חופשי רק מכוח נכונותו למות עבור האמת הפנימית. לפני פעולה, דרש גאנדי מאנשיו לבצע היטהרות, על מנת להתחבר ליסוד הרוחני שבהם. 
גנדי יישם את העקרונות הללו, גם בהודו וגם בדרום אפריקה, כאשר חי חיי צניעות ודלי חומר.
הוא לקח על עצמו נדר פרישות (ברהמצ'ריה) וסוגים שונים של צום ותזונה קיצונית, כדי לטהר את התודעה ולהישאר פשוט ונאמן לעצמו.
גנדי ישב בכלא מספר פעמים עקב סירובו הבלתי אלים לשתף פעולה עם השלטון הזר. שם נטל על עצמו שביתות רעב של יותר מחודש ושתיקות ארוכות.
כחלק מחיי הפשטות הוא ארג את בגדיו וניזון מדיאטה צמחונית.
כאשר חזר להודו ארגן גנדי מחאה כנגד מיסוי ואפליה מצד הבריטים.

גנדי התמנה לראש הקונגרס הלאומי ההודי ושם המשיך להטיף לעקרון המאבק הבלתי אלים כנגד הבריטים.
כחלק ממאבקו לשייון זכויות בהודו סייע גנדי לקבוצות בעלות מיעוט זכויות כגון נשים, נאבק למען העניים וכאמור המאבק המשמעותי ביותר עבור הודו
של היום הוא שינוי התפיסה הלאומית של מערך הקאסטות ובעיקר שינוי התפיסה של מעמד האסורים במגע.
גנדי איגד סביביו מיליוני תומכים בגלל העבודה שמאבקו היה שחרור של הודו ועצמאותה (הנקרא בהינדי "סוורג'- שלטון עצמי)
אבל בזכות המאבק הצליח להחדיר לתודעה הלאומית פוליטית את ערכי האי-אלימות ואחיזה באמת, תוך מתן חשיבות לנושאים שלא היו חלק מהשיח הציבורי-פוליטי.
ב-1930 הנהיג גנדי את צעדת המלח, מסע של מעל 400 ק"מ כנגד מס כבד של מלח שהטילו הבריטים.
טענתו המרכזית היתה שאם ההודים יוכיחו שאין להם תלות בשלטון הזר הוא יאלץ להכיר במציאות ולעזוב את הודו.
גנדי נרצח על ידי מתנקש מדת ההינדו שהתנגד להקפתו של המהטמה לשלם לפקיסטן, שזה עתה הופרדה מהודו, פיצויים.
הלה סבר כי תשלום כזה יהווה בושה של העם ההינדי ויטול ממנו את כוחו. גופתו של גנדי נשרפה ופוזרה בין נהרות העולם השונים.

ישנם  מקרים רבים שבהן נרצחו נשים שלא שולמה עבורן נדוניה במלואה או שהמשפחה התקשתה במתן התשלומים.
מצב זה מדרדר עוד יותר במצב של אישה בעלת מום. המשפחה של האישה הופכת למשועבדת למשפחת החתן לכל ימי חיה.

ישנן נשים רבות שלא חוזרות לראות את משפתחן לכל חייהן אחרי שהן נישאות. הספרות ההודית מלאה בספרות נשית שמבטאת את הכעס והתסכול של נישואי אישה בהודו.

כמו כן הנישואים בהודו ברוב המכריע של המקרים הם נישואי שידוכים ובהן אין לאישה כל זכות להביע דעה לגבי בעלה לעתיד.
הנדוניה הגבוהה יוצרת מצב של הפלות רבות של תינוקות ממין נקבה.
כבר בחוקי מאנו (ספר חוקים עתיק שמכתיב את הלך הרוח של החברה ההודית ונחשב לאחד ממקורות החשובים לנוהלי החברה) נכתב שעל גבר להתחתן רק עם אישה לא פגומה,
שיש לה את כל איבריה, ששמה נאה, והילוכה יפה, ושזכותו לגרש אותה במידה ולא הביאה לו צאצא ממין זכר או אם היא עקרה.
אישה לעיתים לא יודעת מי הוא בעלה עד יום חתונתה שהרבה פעמים מהווה יום של כניסה לחיי גיהנום ומלווה בבכי רב וכאב.

אישה בהודו היא לא חופשיה. עליה להתלבש בצניעות בלבוש המסתורתי (סארי או צ'ורידאני) לאסף את שיערה תמיד.
 אישה לא יכולה לצאת מביתה לאחר רדת החשכה, והיא צפויה לסכנות באם מסתובבת לבדה.
כמו כן הביקורת החברתית כלפי נשים לא מאפשרת לה מרחב מחיה.
המחזור החודשי של האישה נחשב לדבר מזוהם (בעקבות סיפור מהמיתולוגיה בו היא מדממת בגלל אשמה).

האישה נמצאת עקב האשמה המיתולוגית הזו במצב של אי חופש מתמיד, היא אינה יוצאת מגבולות ביתה לזמן ארוך, אין לה זכות להשמיע את דעתה.
בנוסף לכל הדברים הללו לאישה לא כדאי להיות אלמנה בהודו. האלמנה בהודו מנודה מהחברה.

אסור לה להינשא מחדש, אסור לה ללבוש חולצה מתחת לסארי שלה.
ישנם מקרים רבים של אלמנות בהן ילדות (שנישאו בלי ידיעתן בגיל 6 ובעלן מת מסיבה כלשהי בכפר או בעיר אחרת) שהופכות להיות אלמנות ונשלחות לאשרמים בהן חיות אלמנות נוספות,
מורחקות ממשפתחן למשך כל ימי חייהן.
התופעה נפוצה בעיקר בקרב משפחות עניות ש"נפטרות מביתן" כי אין להם כסף להאכיל אותה.
אסור לאלמנות להנות ובגלל זה אסור להן לאכול מאכלים מסויימים כגון ממתקים.
הן מצוות ללבוש בגד לבן ולגלח את ראשן (מנהג זה כבר חלף באופן חלקי וניתן לראותו רק במקומות מסורתיים).
אין להן חופש לבחור חיים אחרים. אם אדם נתקל בהן פיזית ברחוב, הוא "זקוק" להתרחץ, על מנת להיטהר מזוהמתן.
הביטוי הקיצוני ביותר של תופעת האלמנות הוא מנהג הסאטי. מנהג שיצא מחוץ לחוק בהודו (אך עדיין ניתן לשמוע עליו מדי פעם).

במנהג זה כאשר אישה מתאלמנת היא מצטרפת אל בעלה בשריפת גופתו בעודה בחיים.
מנהג זה לקוח מתוך הסיפור המיתולוגי על שיווה ואישתו סאטי (שלימים תקרא פארווטי) שקפצה למותה כאשר אביה שרף את בעלה שיווה.
לאנגלים היה חלק משמעותי בסילוק התופעה מהודו המודרנית.
יחד עם זאת לאישה יש מעמד דואלי במובן זה שהודו בעלת מאפיינים נשיים.
הכוח הנשי שאקטי נתפס ככוח האולטימטיבי שבלעדיו הבריאה אינה אפשרית.
היא תוצר של השילוב בין שיווה לשאקטי. כדי שיהיה קיום הכוח הגברי זקוק לזה הנשי.
גם במיתולוגיה ניתן לראות כי דורגה (האלה של הלחימה) נחשבת לאלה החזקה ביותר בעולם.
פארווטי מנצחת פעמים רבות את שיווה במשחק הקוביה (בפוראנות), מתחפשת ולובשת צורות שונות ומערימה על בעלה.
היא מתחרה עם שיווה על צבירת טפס (חום פנימי) ומנצחת בתחרות מדיטציה.
כמו כן ה"אלה" הנקראת bhagavati היא אחת האלות הנערצות ביותר בדרום הודו.
 במיתולוגיה ובספרות העתיקה קיים סוג אחר של אישה מזה שאנו רואים בהודו של היום.
 יש הסוברים שהשינוי קרה בגלל כניסת האיסלאם להודו, ויש שסוברים שהחברה פטריאכלית במהותה וכמו הרבה דברים בחברה ההודית פשוט קיבלה ביטוי קיצוני במיוחד.
 בכל מקרה, הגורל של האישה ההודית בימינו הוא לא סימפטי במיוחד, אך רואים יותר ויותר חוקים וצעדים לשינוי התפיסה והמצב.

לא כולם אוהבים את האוכל ההודי, אבל אלה שכן זוכים להכיר מגוון רחב של מאכלים צמחוניים, סוגים שונים של מתוקים שלא כל כך מוכרים בארץ ואת התה ההודי הייחודי והטעים (בדרך כלל מתוק מאוד). חוץ מהטהאלי מאכלים צפוניים פופולרים הם: מלאי קופתא (קופתאה מתפוחי אדמה וקשיו), פאלאק פאניר (תבשיל תרד וגבניה מקומית), צ'אנה מסלה (תבשיל חומוס ועגבניות), אלו- גובהי (תבשיל תפוח אדמה וכרובית) כולם הם סוגים של תבשילי ירקות מתובלנים. השם הכללי לתבשילי ירקות הוא סבג'י. הלחמים הנפוצים הם : צ'הפטי (כמו פיתה דרוזית קטנה), נאן (צ'האפטי עבה וגדול), פרוטה (לחם דמוי מלאווח), פראנטהה ( שני צ'הפטי שבניהם ירק) ופורי (בצק המטוגן בשמן עמוק). תבשילי העדשים נקראים דאל ותבשילי השעועית נקראים רג'מה. בצפון הודו ארוחת בוקר היא פראנטהה, אחוחת צהריים היא טהאלי ובארוחת ערב אוכלים צ'הפטי עם דאל (תבשיל עדשים).
בדרום הודו ניתן להיתקל בדוסה (לחם העשוי מקמח אורז) המקופלת כמשולש גדול ובתוכה תבשיל ירקות (בדרך כלל מתפוחי אדמה) חריף, אידלי (כדורי אורז מאודים) המוגשים עם רוטב חריף ורוטב קוקוס, פרוטה  המוגשת עם רוטב חריף ותבשיל קוקוס (צ'אטני).
מאכלים אלה מוגשים כארוחת בוקר וערב. בצהריים נהוג לאכול אורז ותבשילי ירקות שמכילים מאכלים טרופיים כמו בננות ירוקות, קוקוס, ושורשים מקומיים. התה בדרום עשיר פחות בחלב וניתן גם לשתות קפה לא רע. הממתקים הפופולארים הם : קולפי (משהו שדומה לגלידה),  קהיר (אורז-פודינג), גולם-ג'מון (כדור כרמל חם), לאדו (כדור פירות יבשים) ועוד. אל תהססו להיכנס למאפיה או חנויות המתוקים ולבחור בצורה אקראית מה שנראה טעים (רובם מורכבים מסוכר, גהי וחלב). האוכל המתוק המוגש בתום הפוג'ה ומחולק לכל הנוכחים בסיום הטקס נקרא פראסדם (בסנסקריט- מתנה) ובדרך כלל אפילו מתעלה על המתוקים שבחנויות היות והוא מוכן בצורה בייתית יותר.

בכל מקום שלא תבחרו שימו לב שהאוכל טרי, שיש תחלופה של אנשים במסעדה, שיטפו ידיים והתחילו להנות באמת מהמסע לתוך התרבות ההודית המשתקף היטב במאכליה המגוונים המתובלים, הצבעוניים והחריפים.

למשל יש מעמד של פושטי עורות (שהם חלק וארנת השודרה) והוא נקרא קאסטה.
המסורת ההודית מאמינה כי מתוקף היותם של כל הברואים תוצר של איבריו השונים של אותו "אחד", הרי שלכל אחד מהם, בהתאם לאיבר ממנו נוצר,
יש אפיונים מסוימים ותפקידים מסוימים בשמירה על הסדר הקיומי (דהארמה).
קיים מעמד נחות עוד יותר שלא נכלל בחלוקה הטקסטואלית ונקרא "האסורים במגע" ה-Untouchable. אלה אנשים שהנגיעה בהם נתפסת כ"מטמאת" והם נועדו לקבץ נדבות ולחיות חיי עוני וחולי.
אין מבקר אחד בהודו שלא נתקל בהם. ההודים מתייחסים לחלוקה הזו כבלתי ניתנת לחציה.
כל מעמד נישא בתוך המעמד בלבד, לומד בבית הספר עם אותה הקאסטה, ומתפקד בחברה על פי "יעודו" החברתי.
הההנחה היא שאם אדם חי על פי הוארנה שלו, הוא יזכה לחיים טובים יותר בגלגול הבא.
כמו כן אם אדם נולד בקאסטה נמוכה זה תוצר של מעשיו בגלגול קודם, של מצבורי "קרמה רעה".;
עובדה זו מקלה על האדם בהודו לקבל את גורלו, ביודעו כי זהו גורלו הזמני ותוצר של מעשיו בחיים קודמים.
בהודו המודרנית רואים שינויים בתפיסה המחלחלים עמוק יותר ויותר.
הגבולות מטשטשים, בעלי הוארנות הנמוכות מגיעים לעמדות מפתח ואף מתעשרים לעיתים (בעיקר במדינות עשירות יותר כמו קראלה).
את שינוי התפיסה העיקרי הוביל מהטמה גנדהי שחידד את הצורך בשיויון והסרת המחסומים החבריתיים הארכאיים.
בעקבותיו קמו תנועות דמוקרטיות שונות הנלחמות בתופעה.
למרות כל זאת מרבית האוכלוסייה מקפידה על ההפרדה, והתופעה נוכחת בהודו גם היום, בעיקר בחברה הכפרית (המונה כ-70% מכלל החברה ההודית).
ישנן טענות רבות שהסיבה לכך שהשינוי קורה בצואה איטית מאוד,
וההפרדה בין הקאסטות נפרדת היא בעקבות העבודה שהמעמדות הגבוהים הנמצאים בעמדות מפתח בחברה ובפוליטיקה הם בעלי אינטרסים לשמר את המצב הקיים.

מידע כללי על האמפי

האמפי הוא כפר קטן במדינת קרנאטקה שבדרום הודו, הקסם במקום הוא בסלעי הגרניט האדומים והגדולים שפזורים ליד נהרות ואגמים ונותנים למקום תחושה של מקום מהאגדות.
המקום הגבוה ביותר הוא צריח מקדש הוירופאקשה, שמתנשא לגובה 52 מטר.
נהר גדול הטונגבהדרה מחלק את האמפי לשניים בחלק הצפוני, ההאמפי בזאר בו מתרכזים רוב המקדשים, החנויות וחיי הכפר הצבעוניים של ההודים וגם כמה תרמילאים אירופיים.
בצד הצפוני יש מגוון של שדות אורז, מטעי בננות וגאסט האוסים מזמינים .
הנהר הוא רב תכליתי ומשמש להודים כמקלחת, כמכונת כביסה, כמקום תפילה וגם כציר תחבורה ראשי לאנשים ולציוד.

את הנהר תעברו ככל הנראה כשילד בן 12 בכישורי רב חובל חותר על גבי מעיין קערה ענקית הנקראת בז'רגון המקומי קססונית(לפי סלאנג המטיילים הישראלים) .

האמפי הייתה בין המאות ה-12 ל-16 בירתה של ויג'אהנאגר, ממלכה חזקה שהמוסלמים השמידו כי הם ראו בעבודת האלילים חילול קודש.
עם זאת, אפשר עדיין לראות שהאמפי שימש כמרכז דתי ויש בו מעל ל2000 שרידי מקדשים.
בדצמבר, שיא העונה מציפים את הכפר תיירים רבים וכך נוצר לפעמים עומס וקושי במציאת מקום לינה.
אבל בהודו תמיד הכול מסתדר, והמטיילים נהנים ממגוון של מקדשים, אגמים ומפלים המותרים לשחייה, מסעדות טובות, אווירה מיוחדת וכמובן ממחזה האבנים הנראות כעומדות על תילן.
ההודים מאמינים ש-האנומן, האל הקוף יחד עם ראמה, סיטה ולאקשמן נלחמו בראוונה, מלך השדים שתקף אותם בהאמפי. וכדי לסלק אותם הם זרקו בכוח אדיר את האבנים האלו, ומאז הם שם.

איך מגיעים להאמפי

כדי להגיע לגואה עשר שעות של סליפר באס, אוטובוס עם מיטות ומושבים נוחים שייקח כלילה שלם .
למקומות אחרים, צריך לקחת ריקשה או אוטובוס מקומי להוספיט, העיר הקרובה, מרחק של כחצי שעה.
שם יש שרותי תנועה רחבים יותר, ביניהם תחנת רכבת.
כדי להגיע להאמפי אפשר לנסוע עם רכבת לילה שיוצאת מבנגלור- "האמפי אקספרס", ומגיעה להוספיט.
למי שמגיע מגואה, יש פעמיים בשבוע סליפר באס שמגיע לחניון בתוך האמפי.

מה עושים בהאמפי

כדי להיות ניידים בהאמפי ולעבור בין צדדי הנהר, עולים על סירת מנוע קטנה.
כל פעם עולים כעשרים אנשים ויותר מדי ציוד כשעל המקהלה מנצח בדרך כלל ילד הודי שמשיט את הסירה .
המעבר עם הסירה הוא קצר ושרותי המעבר בסירה נגמרים ב21:30, וככל שמחשיך המחירים עולים אז לא כדאי להתמהמה.
כדי להגיע לאתרים מדליקים שקרובים לכפר, אפשר להשכיר קטנוע, כשרישיון לרכב זה גם בסדר או להשכיר אופניים .

בצד הדרומי של האמפי, ההאמפי- בזאר, יש מדרחובים שוקקי חיים, מסעדות, חנויות מזכרות ותכשיטים ועיירה הודית פעילה מאד. שוורים וקופים מתהלכים בנחת בתוך ההמולה.
ממש בקצה הרחוב הראשי ישנו מקדש פעיל-"וירופאקשה", המוקדש לאל שיווה ובו אפשר למצוא את לקשמי, הפילה המאופרת מברכת בחדק את האנשים בתמורה לבננה או רופי.
במרחק של 6 ק"מ אפשר להגיע בקטנוע או בריקשה לאגם הגדול שנוצר מהקמת הסכר. זהו אגם יפהפה, מוקף סלעי ענק ואפשר להתרחץ בו.
הודים שמחפשים השלמת הכנסה, יציעו לכם לשכור אבוב לצוף עליו באגם או בירת קינג פישר במחיר של גזלן.

מי שבענייני המים מוזמן לטייל גם במפלים שבמרחק הליכה מהצד הדרומי. המפלים נחבאים מתחת לסלעים מסותתים וחווית הקפיצה וההליכה על הסלעים היא מאתגרת במקצת.
את מקדש הקופים אסור להחמיץ. כדאי להגיע אליו קצת לפני השקיעה, כדי להספיק לטפס את כל 800 המדרגות וכשמגיעים למעלה אפשר לחייך וליהנות מהתצפית הנפלאה.
במקדש חיים עשרות קופים ונזירים סדהואים, שמטפלים בהם ומקדישים את חייהם לדת. אפשר לקנות בדוכן למטה בננות ולסחוב אותן כל הדרך למעלה כדי לפנק את הקוף שמוצא חן בעיניכם.

ב"זנאנה" מתחם אטרקציות של מבנים מפוארים בצד הדרומי אפשר למצוא מכלאת פילים שבעבר, היו בה פילים מלכותיים והיום זהו מבנה מרשים.

הלוטוס מאהל גם הוא במתחם, והוא כולל את ארמון ומרחצאות המלכה. הכניסה עולה 250 רופי.
אם אתם קבוצת מטיילים, אפשר להשכיר ריקשות שייקחו אתכם בין האתרים, בשרידי העיר התיקה ויג'אהנאגר.
עיר חזקה ועוצמתית שירדה לטמיון, היא הייתה בירת האימפריה של שושלת שייסדו שני אחים(האריהרה ובוקה), הינדים שהתאסלמו כשעיר הבירה דלהי נכבשה ע"י מוסלמים.
כשכבשו המוסלמים את האמפי, היא נבזזה במשך שישה חודשים ונותרו בה מבני עתיקות רבים.
סיבוב בקטנוע בכפרים הסמוכים להאמפי יגלה עולם מרהיב של שדות אורז מבהיקים, תלמים הנחרשים ע"י פרדים(!) ואנשים נעימים ומסבירי פנים, על אף שאינם מבינים כמעט מילה באנגלית.

בלילות אפשר להצטרף לחבורות גיטרה למיניהן שמתכנסות יחד, או לראות סרט בטלוויזיה, שמציעים חלק מהגסטהאוסים.
הרבה פעמים הסרט נפסק כ יש בהאמפי הפסקות חשמל תכופות, ולכן יש להצטייד בנרות שאפשר לקנות ב"קיוסקים" הסמוכים.

מה אוכלים האמפי

בצד הדרומי, המסעדות הן בעיקר במתחמי הגסטהאוסים ומציעות תפריט רחב ובו אוכל הודי וישראלי .
אפשר להנות משיפודים עסיסיים במיוחד. עובדי המסעדה ינפנפו בשבילכם על המנגל,

במסעדת Green valley
תהנו ממנה של שיפודים צלויים עם ירקות, פיתות חמות, סלט וחומוס טוב- מומלץ גם לא למחפשי הואכל הישראלי.
ב"גולדן" הגסטהאוס הסמוך, אפשר להשתולל עם מנת שחיתות של אננס או בננה פריטר- מטוגנים בבלילה ומוגשים עם שוקולד נוטלה מעל.
המנגו טרי, שבצד הדרומי, נחשבת למסעדה נקייה וטעימה, ששווה לבקר בה.
אך אין ספק שגולת הכותרת לארוחות בוקר נמצאת בג'רמן בייקרי שבצד הצפוני. במסעדה מדי בוקר נאפים לחמים ועוגות, והם מציעים חביתות, טוסטים ומוזלי מפנקים ביותר.

היכן לישון בהאמפי

רב הישראלים מעדיפים להתאכסן בצד הצפוני של האמפי, הוא נעים יותר ופחות רועש מההאמפי בזאר.
בשנים האחרונות התרבו הגסטהאוסים בצד הזה, ושם נמצא גם הלב היהודי, שדואגים לחמם את הלב בחגים.

אם אתם מחפשים להיות בלב העניינים, מוגלי גסטהאוס הוא המקום בשבילכם. ישנו היצע של חדרים מבחינת גודל החדר- הנע בין חדר פשוט לבונגלו מפואר ויש בו בדרך כלל אחוז ישראלים גבוה.
בשאנטי גסטהאוס, החביב על הישראלים אפשר למצוא חדרים סבירים ביותר, ופינות זולה נעימות מהן אפשר להשקיף על השקיעה ושדות האורז.

מזג אוויר בהאמפי

העונה המומלצת להגיע להאמפי היא ספטמבר עד מרץ, דצמבר הוא השיא.
אם תגיעו בזמן אחר, האמפי תהיה חמה מדי בשביל להרגיש את כל הקסם והיופי שלה.

ההיסטוריה של הודו
להודו היסטוריה בת חמשת אלפים שנה, מהמידע הידוע כיום מרכז התרבות היה במחוז סינד שבפקיסטן ולאחר מכן משם עברו התושבים הקדומים של הודו להתגורר לאורך נהר האינדוס בערך כשלושת אלפים שנה לפני הספירה.
המוגולים שלטו באזור מ-1500 ועד לאמצע המאה ה-18 אז הגיעו הבריטים ובשם הממלכה שלהם כבשו ושלטו בכל תת היבשת ההודית עד למאבק העיקש שניהל מולם מהטמה גנדי שנחשב לאבי האומה ההודית.
כיום הודו היא הדמוקרטיה הגדולה בעולם ונחשבת לכוח כלכלי וטכנולוגי עולה בעולם ובמזרח הרחוק .

דת בהודו
הודו היא מדינה מגוונת שבה חיים זה לצד זה 250 מיליון מוסלמים לצד 800 מיליון הינדים בודהיסטים ושאר דתות וכתות שונות ומשונות .
שאר הדתות בהודו הם נצרות, סיקים, בודהיזם וג'ייניזים , בהודו חיים עדיין מספר קטן של יהודים בעיקר בעיר מומביי ובעיר קוצ'ין .

שפות בהודו
בהודו קיימות ככל הנראה אלפי שפות שונות או יותר נכון לאמור אלפי ניבים שונים של שפות שונות, יש האומרים כי הכיבוש האנגלי בעצם איחד את הודו בכך שגרם להודים ללמוד שפה אחת משופת שהיא האנגלית כמובן .
גיאוגרפיה – אקלים
הודו הנמצאת בדרום אסיה בתת היבשת ההודית ושטחה הוא קצת יותר משלוש מיליון קילומטרים מרובעים, כחצי מאדמת הודו מתאימה לעבודה חקלאית.
אפשר לחלק את הודו למספר חלקים , הרי ההימלאיה , אזור נהר הגנגס , מדבר תר שחלקו בראג'סטן, אזורי החוף , ואיי הודו שבהם איי אנדמן וניקובר, איי לקשאדוויפ ואיי סנדרבנס .
עקב גודלה העצום של הודו אפשר למצוא בה סוגים שונים של פני שטח ואקלים, החל ממזג אוויר ונוף טרופי במדינות שלאורך קו המשווה בדרום ועד למדבריות והרים מושלגים בצפון .

תרבות הודית
בעיר בומביי בהודו מתקיימת תעשיית הסרטים הגדולה בעולם ! בכל שנה מייצרים במומביי כ-1000 סרטים בממוצע, לשם השוואה בהוליווד מייצרים כמה מאות בודדות .
המוזיקה ההודית היא אחת הייחודיות והמפותחות בעולם וחלק משמעותי מכל סרט בוליוודי הוא הפסקול הייחודי .
הזמרת ההודית לטה מנגשקר שגילה יותר משבעים נחשבת לזמרת שהקליטה הכי הרבה שירים ותקליטים בעולם, מספר השירים שהקליטה הוא כמעל מאה אלף ומספר התקילטים מוערך בעשרות אלפים .

חגים ופסטיבלים
פסטיבל הולי Holly
פסטיבל הצבעים הנחגג יום אחרי הירח המלא של חודש מרץ, החג מבשר את סופו של החורף ובמהלכו משליכים ההודים צבעים אחד על השני, בנוסף חלק מהמאמנים נוהגים לשתות בהנג מריחואנה עם חלב חם .

פסטיבל הקומבמלה Kumbh Mela
הפסטיבל המלה מתקיים בכל שלוש שנים בעיר אחרת בהודו, משמעותו היא פסטיבל הכד, הפסטיבל מתקיים בערים הבאות אוג'אין, נאסיק, הארידוואר ואללהאבאד .
בכל 12 שנה החג נחגג בעיר אללהאבאד וחג זה נקרא הקומבמלה,
חג הקומבה מלה נחגג לאורך גדת הגנגס ונחשב להתכנסות הגדולה בעולם שאותה ניתן אפילו לראות מהחלל .
פסטיבל דיוואלי Diwali (דיפאוולי )
חג המסמל את ניצחון האור על החושך, נחגג ביום הקצר ביותר בשנה ובמהלכו מדליקים נרות מדורות וזיקוקים כדי לגרש את החושך .
ערים גדולות
עיר הבירה של הודו היא ניו דלהי והעיר הגדולה ביותר בהודו היא בומביי .
ערים גדולות נוספות בהודו :
כלכתה , מדראס, היידראבאד , אחמדאבאד .

ויזה להודו
ישראלים זקוקים לאישור שהייה – ויזה כדי להיכנס להודו, בשגרירות הודו בתל אביב תקבלו ויזה להודו למשך 6 חודשים – האישור נכנס לתוקף מהיום בו הוא ניתן בשגרירות ולא מהיום בו אתם נוחתים בהודו, כדי לחדש את האישור יש לצאת מהודו למשך שלושה חודשים.
ברוכים הבאים להודו

איך מגיעים להודו
ניתן לטוס להודו מישראל באמצעות חברת אלעל או באמצעות חברות זרות בטיסות ישירות , ניתן גם לטוס בטיסות לא ישירות להודו בדרך כלל בהנחה משמעותית .
טיסות ישירות מישראל נוחתות בבומבי ובדלהי .
מידע חשוב
שעון – שעון ישראל מקדים את שעון הודו ב-3 שעות.
חשמל – 220 וולט יש צורך במתאם (ניתן לקנות בהודו) .
מטבע – רופי הודי – שקל אחד שווה 12 רופי .
שגרירות
הודו בישראל – רחוב ז'ן ז'ורס 4 בעיר תל אביב .
ישראל בהודו:
בומביי – 16th floor n.c.p.a marg 194 nariman point 16 טלפון: 22-22819993 – 91
פקס: 22-22824727 – 91
דלהי – – 3 Aurangzeb Road טלפון: 51-30414500 – 91 פקס: 51-30414555 – 91
קידומת טלפון בינלאומית – 91

ערים ראשיות ומרכזיות בדרום הודו
בנגלור – עמק הסליקון של הודו, העיר בה לומדים מגיל צעיר את מדעי המחשב .
מדראס – העיר הכי גדולה באזור דרום הודו, עיר המקדשים ותעשיית הרכב ההודית.
קוצ'ין – מלכת הים הערבי , האזור ממנו עלו רבים מהיהודים שחיו בהודו .
פונדיצ'רי – עיר עם שורשים צרפתיים מהתקופה בה הצרפתים שלטו בה .